שירות חדש ונפלא שמצאתי הוא סרוקותי, שירות סריקת אלבומים וחידוש ושיפוץ תמונות. הם יבואו לבתיכם, יקחו אלבומים עם תמונות ישנות או חדשות, יסרקו אותן ויחזירו לכם, על דיסק או על דיסק-און-קי, את התמונות סרוקות, מתוקנות אם צריך ואפשר, ומאורגנות. נשמע נפלא, והאתר חמוד להפליא.
טוב, נו, אלה גם אנשים שאני קצת מכיר… אחותי וחבר שלה, שני אנשים מוכשרים בטירוף, אגב.
ירדתי עם ילדת הסנדוויץ', בתי האמצעית, לבריכה. כדי להגיע לבריכה של ענת צריך לרדת גרם מדרגות אחד עד לרחבה קטנה שלפני הכניסה לבית; אז יש לעקוף משמאל את הבית ולרדת בגרם מדרגות שני וארוך עד לרחבה שניה שמתחת לבית; ולבסוף לרדת בגרם מדרגות שלישי אל פתח הבריכה עצמה (כן, העלייה חזרה היא אתגר).
ובכן, מכיוון שגרם המדרגות המרכזי, הארוך, עובר ליד הבית, ובאמצעו יש כניסה לבית, יש בראשו שלט קטן: "נא לשמור על השקט בירידה לבריכה ובעלייה ממנה". כבר מספר פעמים שאלה הקטנטונת, "אבא, מה כתוב פה?" ואני מקריא ולעיתים מסביר.
בפעם האחרונה, השבוע, התברר שהיא מבינה היטב את המשמעות. היא אפילו טרחה להסביר לי, בקול רם וברור, לכל אורך הירידה לבריכה: "אבא, כתוב שם לשמור על השקט. אבא, נכון שכתוב שם לשמור על השקט? (כן) אז צריך לשמור על השקט. בשלט למעלה כתוב לשמור על השקט. אבא, כתוב שם לשמור על השקט בירידה לבריכה. אנחנו יורדים לבריכה, נכון? (כן) אז צריך לשמור על השקט. אבא, אנחנו שומרים על השקט (ששש, דברי קצת יותר חלש) אבל אבא, אני שומרת על השקט. גם אתה שומר על השקט? (בואי, חמודה, נכנסים לבריכה)."
בימי שישי בשמונה בבוקר יש תוכנית בגלי צה"ל שנקראת "מחשבות בע"מ". למי שלא מכיר, שני אנשי תקשורת, על-פי רוב איתן ליפשיץ ומשה שלונסקי, נפגשים באולפן כדי לשוחח על ענייני היום שנכנסו לעיתוני סוף השבוע. משהו כמו "המילה האחרונה" אבל עם נופך מעט רציני יותר, ובלי הצרחנות והטרחנות של עירית לינור ואברי גלעד. הבוקר בתוכנית החליפה את ליפשיץ, על תקן ה"ימני", דוברת מועצת יש"ע לשעבר, אמילי עמרוסי.
ככל הנראה בתפקיד הדוברת היא לא עזבה לרגע את המנטרות הקבועות המוכתבות לה, אחרת לא ברורה לי העלגות וההתעסקות בטפל, שלא זכרתי בדבריה של עמרוסי. היו דוגמאות למכביר (ואני שמעתי רק חלקים קצרים מהתוכנית), אבל אני אומר בעדינות שהדימוי שלה בעיני נפגם. להלן שתי דוגמאות.
הצמד דבר על חגיגות מאה שנות קיבוץ (ובפליטה פרוידיאנית של עמרוסי, מאה שנות כבוש). אמרה עמרוסי, שבכתבה בעיתון מסופר ש"ארבע דורות וקיבוץ אחד יעלו על במה". כך במקור. ארבע דורות, והיא חזרה על כך.
אחרי הכשלון בלשון העברית בא הכשלון בחשבון. "ארבע דורות?" חגגה הדוברת. "אצלנו יש ארבע דורות כבר עכשיו. בעשרים וחמש שנה לעפרה יש ארבע דורות על במה אחת. לא, זה עובד קצת יותר מהר. מאה שנות קיבוץ, ארבע דורות? אתם נורא מצחיקים. אצלנו במאה שנה אנחנו נספור שבע-שמונה דורות."
האוזן בוערת והמצפון מייסר. ייתכן שהגברת עמרוסי אינה יודעת מהו דור, שבדרך כלל מוגדר כזמן ממוצע כלשהו בין הולדת הורה להולדת צאצאיו. אם כן, אם בעשרים וחמש שנות קיומה של עפרה יש כבר ארבעה דורות, גיל ההולדה הממוצע הוא שש או שבע. מה הם עושים לילדים המסכנים? אני מבין שיש איום דמוגרפי, אבל לאלץ ילדים רכים ללדת עוד בטרם הגיעם למצוות? גוועלד!
או שמא זו הייתה הפגנת הומור מתנחלי מלבב? גוועלד עוד יותר!
צר לי על אדון שלונסקי, שלא מצא לנכון לתקן את דברי ההבל.
בהמשך התוכנית שוחחו השניים על הסקרים המראים, לשמחתה הגלויה של עמרוסי, כי העם פונה ימינה. שם, כנראה, אפשר לקנות פרגיות בזול. רק ששים ושלושה אחוזים מהציבור, אליבא דסקר, מאמינים כי לערבים (אזרחי מדינת ישראל) מגיעה זכות בחירה. "ליברמן מגביר את הלאומנות…" כאן הזדעקה עמרוסי על המושג לאומנות. "למה אומרים לאומנות? … יש שאלה בסקר, האם אתה דמוקרט או לאומן. למה לא שואלים האם אתה לאומי, יהודי, ציוני…" את באמת שואלת את השאלה האווילית הזו? את רוצה לחשוב על זה שוב?
נמאס לי מבלוגספוט, אז אני עובר לפה. וורדפרס רולז!
לא שיש לי הרבה מה לומר לאחרונה, אבל זה יהיה כאן. בעצם יש לי מה לומר, אבל לא נחה עלי המוזה. בזמן האחרון אני הרבה יותר בעניין של בקורת הספרים, וזה גם גורם לי לקרוא הרבה – שזה יתרון בפני עצמו. אמנם, יש כאלה שיאמרו שאני ישן פחות בגלל זה, והיא צודקת. אז בשבילה:
אני בוודאי לא הראשון שאומר את זה, אבל יום כיפור הופך לאחד ה"חגים" המהנים ביותר.
זהו באמת היום המשפחתי ביותר, במובן הגרעיני של המילה. אתה שוהה יום שלם עם הקרובים אליך ביותר. אתה לא "עושה את החג" אצל אלה או אצל ההם – אתה נשאר בבית. מקסימום, אתה הולך ברגל לקרובים.
אתה מבלה עם הילדים בחוץ; אתה יכול לתת לצוציק לרכוב על האופניים מבלי לחשוש מכלי רכב (רק למה אנשים לחוצים לצאת לכביש בדיוק כשמופיע הכוכב השלישי? אי אפשר למשוך את זה עוד קצת?). אגב, אם לא היינו עוברים לשעון חורף היה עוד יותר נחמד – עוד שעת אור ללכת ולרכוב על הכביש. עוד סיבה לדחות את שעון החורף לסוף אוקטובר.
לא צריך להכין ארוחות "סדר" – אוכלים אוכל רגיל. לא מדליקים נרות, לא שולחים משלוח מנות, לא יושבים בסוכה ולא אוכלים מצה, סופגניה, אוזן המן או מאכלי גבינה.
פשוט עינוי נפשות כיפי. גם הצוציק אמר את זה היום לפני שנפרדנו בגן: "אני רוצה עוד יום כיפור".
וסליחה מהמדהימה על שעות השינה…
קבלתי לינק לוידאו קצר, בן קצת יותר משש וחצי דקות, שכותרתו "כל האמצעים כשרים". זה מיד הזכיר לי, כמובן, את ההגדרה העתיקה: סוס, תרנגול, חמור; חתול, פרה, גמל; חזיר, כבשה, כלב (2, 7, 5). אבל זה לא קשור.
http://xml.truveo.com/eb/i/2791930889/a/7c483da16ebdbfd9fb49f26b6f5d226e/p/1/h/4c3d8fa353568bc:d8f296ca7012b02dfd2d391dbf9c1ced
Powered By: VideoBuzz
הסרטון, מטעם בצלם, מספר כיצד מופקעות אדמות פרטיות של פלסטינים (ספציפית באיזור בלעין) לטובת בניית התנחלויות, תוך צפצוף בוטה על החוק. כמו סרטונים אחרים של בצלם, הדברים אינם מפתיעים וגם לא מזעזעים. כמו שכותב ג. אילן בבלוגו, האמת להמיתה, המדינה רוויה בשחיתויות, בחוסר מוסר, באפליה ובעבירות על החוק ללא מענה.
הבעיה של בצלם היא, שהארגון כנראה לא מבין שלישראלי הממוצע, אותו פלסטיני גזול הוא טרוריסט בפוטנציה, או אבא של כמה שאהדים-לעתיד. הישראלי הממוצע רואה את הפנים הכהים ואת השיניים השבורות ובעיני רוחו הוא כבר מדמיין חגורת נפץ סביב מותניו. הישראלי הממוצע שומע את השפה או את המבטא הערבי הכבד, ומיד רואה אותו רוקד על הגגות ב- 11 בספטמבר או כשאוטובוס מתפוצץ. הישראלי הממוצע שומע את הדברים ומפרש לעצמו – "האיש שקרן, כל מה שהוא רוצה זה לזרוק אותנו לים".
כמובן, אני מכליל באופן גס. אינני יודע אם קיים "ישראלי ממוצע" ואם כן, מי הוא. אני מבסס את דברי על שיחות בעבודה עם מספר אנשים, שלפי חתך סוציואקונומי היו אמורים להטות את הממוצע לכיוון השני. המילה גזענות לא גסה: יש אנשים שאומרים בלי בושה – "אני גזען. כשבאים להרוג אותך, אין לך ברירה אלא להיות גזען".
אז למי מכוונים הסרטונים של בצלם? נראה שהם מכוונים למשוכנעים. וההרגשה שלי היא, שחבל על הזמן ועל הכסף.
אילו נעמי שמר הייתה חיה, היום, ה- 13 ביולי 2010, היא הייתה חוגגת את יום הולדתה ה- 80. בעיני זה ארוע ראוי לציון, ומסתבר שגם בעיני גוגל – העולמי, לא רק זה שמנותב באופן אוטומטי לגוגל ישראל. הלוגו שלהם היום הוא זה:
למי שמתקשה, מופיעות פה השורות הראשונות של השיר "אלף בית".
ומה שעוד מעניין הוא שבעמודים הראשיים של שלושה מאתרי החדשות הגדולים בישראל – ואיינט, אנרג'י ו-וואלה – לא טרחו לציין את העובדה הזו. מובן, החתונה הצפויה של יונית לוי ובן זוגה הרבה יותר מעניינת.
- בעניין המבזקים – לא רק שאין בהם חדשות. השדרן החצוף פונה למרואיין, שעשוי להיות, נניח, שר הביטחון של מדינת ישראל, ומבקש "אנא השאר עמנו עד אחרי המבזק להמשך הראיון". כאילו לשר הביטחון אין מה לעשות אלא להמתין על הקו עד שיסתיים המבזק הקדוש. ולא זו בלבד, אלא שלפעמים לפני או אחרי המבזק יש "מספר הודעות", דהיינו תשדירי שירות (בתחנות מסוימות "אסורות פרסומות", כאילו תשדירי שירות אינם כאלה) או פרומואים לתוכניות אחרות בתחנה. והמרואיין צריך להמתין שגם אלה יסתיימו. איזו עזות מצח! במקום שר הביטחון הייתי טורק את השפופרת.
- אישית מציקה לי חוסר הרשמיות בראיונות. שדרן יקר, אתה מדבר עם שר הרווחה; אל תקרא לו "בוז'י", גם אם זה שם חיבה שהוא רגיל אליו. בראיון איתו בתוקף תפקידו, קרא לו "השר הרצוג". "בוז'י" תקרא לו, אולי, כשתראיין אותו בתוכנית אישית בנעלי בית.
- כשמביאים את דבריו של מישהו חשוב (בעברית) – די בדבריו, אין צורך לחזור עליהם – גם אם שיניתם מילה. בתחנה אחת זה נפוץ במיוחד:
שדרן: "שר הביטחון אמר שפעולת ההשתלטות על הספינה הטורקית הייתה הצלחה מסחררת".
(כאן משדרים הקלטה של שר הביטחון): "פעולת ההשתלטות של חיל הים על הספינה הטורקית היית הצלחה מסחררת ומוצלחת".או שתאמרו מה הוא אמר, או שתשדרו את ההקלטה שלו. אין צורך בשניהם.
